<h1>שו"ת הרשב"א ח"ד סימן רי"ד</h1>
<h2>דף כד.</h2>
שאלת בראובן שתובע את שמעון שמשכן לו מבגדי אשתו, וכפר ונתחייב לו שבועה ממקום אחר בנקיטת חפץ וגלגל עליו שבועה זו ונשבע, ואחר כך באה אשתו ותבעה את שמעון על אותן בגדים ואמרה דשלה היו שאין לבעלה רשות בהן ולא היה לו לדון בהן עם בעלה, והוא שדן עמו לא עשה ולא כלום דלאו בעל דברים דיד[י]ה הוה. הדין עם מי. תשובה אין בדברי האשה כלום, משום דאף על פי שאמרו [ערכין כ"ד ע"א] אחד המקדיש ואחד המעריך אין לו בכסות אשתו כו', לאו למימרא שיהא לאשה לגמרי, (ו)שאילו רצתה (למסור לה) [למכור] לא תמכור, וכן אם נתאלמנה (שאין) [שמין] לה מה שעליה וכדאיתא בשלהי נערה שנתפתתה [כתובות נ"ד ע"א]. וכיון שכן אף [אתה] דן בהם דשלו הם אלא שייחדן לה, וכחד מן לישני בב"ק בפרק הגוזל [ק"ב ע"ב] דאין לו בכסות אשתו ובניו מפני שלא עלתה על דעתו להקדישם הא הקדישם בפירוש מוקדשים. ועוד דלא גרעי מנכסי מלוג דידה שהבעל דן עליהם וכל שיש פירא בארעא אינו צריך [הרשאה וכאן נמי אם לא יוציאם צריך] לעשות אחרים תחתיהם. ולא גרע בעל בבגד משותף, ואמרינן בפרק מי שהיה נשוי [כתובות צ"ד ע"א] הנהו תרי אחי ותרי שותפי דאית להו דינא בהדי חד ואזל חד מינייהו למידן בהדיה לדינא לא מצי אידך למימר ליה לאו בעל דברים דידי את אלא שליחותיה קא עביד, ואף על גב דאסיק רב נחמן דמצי חבריה למימר לבעל דיניה אי הואי אנא טעיננא טפי, הא אמרינן ולא אמרן אלא דלא איתיה במתא אבל איתיה במתא איבעי ליה למיתי. ומכאן נראה לי דהוא הדין והוא הטעם לבעל בנכסי מלוג של אשתו, וכל שכן בבגדים אלו שקנה הבעל משלו לאשתו.
